סליחה – למה זה חשוב ואיך עושים את זה?

“להחזיק בטינה זה כמו לשתות רעל ולצפות שיהרוג את האדם האחר”

הציטוט הזה מיוחס לנלסון מנדלה, לבודהה ולעוד רבים וטובים – לא ברור מה המקור אבל מה שבטוח, כולם צודקים.

כבר סיפרתי לכם בעבר שסליחה היא הרגל בריא ששווה לנו לאמץ אבל…

למה ואיך עושים את זה?

מחקרים שבדקו את השפעת היכולת לסלוח מצאו שמטופלים החלימו מפציעות בצורה טובה יותר כאשר סלחו לעצמם ולאחרים, לעומת מטופלים שנשארו עם תחושת כעס ומרירות כלפי עצמם, כלפי הסיטואציה וכלפי אחרים.
טינה מגדילה את הסיכוי למחלות לב, לעליית לחץ דם וכולסטרול וסליחה מפחיתה את כל אלו ובנוסף, משפרת את איכות השינה, את המערכת החיסונית ומפחיתה רמות חרדה ודיכאון.
בסה”כ- נשמע ששווה לנו לפתח את מיומנות הסליחה.
כן, קראתן נכון- לא מדובר ביכולת מולדת.
אין אנשים שלא יכולים לסלוח – יש אנשים שצריכים לעבוד יותר על המיומנות ויש אנשים שהמיומנות הזו מפותחת אצלם.

חשוב להבין שכעס זו תגובה טבעית ונחוצה והכוונה היא לא לכך שלא תחושו כעס לעולם יותר, זו אומנם תחושה פחות נעימה אבל בסיטואציות רבות היא נחוצה.
הבעיה מתחילה כשכעס מצטבר, נשאר אצלנו והופך לטינה.
אם נסעתן בכביש והתעצבנתן על מישהו שחתך אתכן- זה לגיטימי.
אם הגעתן הביתה וסיפרתן לכולם על ההוא שחתך אתכן והייתן כל היום טעונות בגללו- זה כבר כעס שלא מועיל לאף אחד ולא מקדם אתכן לשום מקום.

הבעיה גדלה אפילו עוד יותר כשהכעס מופנה גם כלפי עצמכן.
אם לנטור טינה לאחרים זה לא בריא – לנטור טינה לעצמנו זה פי כמה וכמה לא בריא (בסופו של יום, אנחנו מבלות עם עצמנו הכי הרבה זמן…).

את “חקר הסליחה” שלי עשיתי אחרי תקופה שבה הרגשתי פקעת עצבים, הייתי בוכה ומתפרצת על דברים מאוד קטנים, לקחתי הכל ללב ונתתי להכל להשפיע עליי הרבה יותר ממה שצריך.
הקש ששבר את גב הגמל היה כשנפגעה לי איכות השינה (שזה קודש הקודשים בשבילי) ומצאתי את עצמי כמעט כל יום מתעוררת באמצע הלילה ומתקשה לחזור לישון.
הייתי אז סטודנטית ומצאתי את עצמי לא מגיעה ללימודים פעמים רבות כי לא ישנתי טוב בלילה ופעמים רבות המחשבות שלי נדדו לאירועים שהכאיבו לי, לאנשים שאני כועסת עליהם ובעיקר- לכעסים שלי על עצמי.
הבנתי לאט לאט שעד שאני לא אלמד לשחרר את הכעס ולפנות מקום לסליחה, התחושות האלה לא ייעלמו ולא ייצא שום דבר טוב מהסיטואציה.

אז אחרי שהבנו שזה חשוב ויכול לשפר לנו את איכות החיים בריאותית ונפשית, איך בעצם עושים את זה?

יש יותר מדרך אחת לעשות זאת אבל הנה מספר עקרונות שיקדמו אותנו לסליחה:

1). לא לבטל את הרגש שלנו-

להגיד לעצמכן דברים כמו ‘איזו סתומה אני שאני לוקחת את זה ככה’ או ‘למה אני כועסת על דברים כאלה?’ ועוד הלקאות עצמיות, לא עוזרות לאף אחד.
להפך, הן מעמיקות את הכעס ומפנות אצבע מאשימה כלפינו ולהעביר את הטינה כלפי עצמנו לא יעזור לסלוח, זה רק יחריף את הבעיה.

2). להיכנס לנעליים של מי שאנחנו כועסות עליו-

לפעמים אנחנו מתבצרים בעמדה שלנו כ”כ שאנחנו לא רואים את הצד השני.
אנשים בדר”כ לא קמים בבוקר ומחליטים לפגוע בX, לכולנו היו פעולות שעשינו, דברים שאמרנו ומעשים שביצענו שאולי פגעו במישהו אחר- אני בטוחה שאף אחת מכן לא קמה בבוקר והחליטה במודע לפגוע במי שהיא פגעה בו.
בדר”כ זה קורה כשמה שאני עושה מתנגש עם התפישה של מי שמולי.
אם נכניס את עצמנו לנעליים של מי שפגע בנו נגלה שכנראה, הכוונות שלו היו טובות.
זה לא אומר שאנחנו צריכות להסכים איתו או להצדיק אותו, רק להבין למה הוא פעל כמו שהוא פעל.
אנחנו אנשים שונים, עם “שק חוויות” מהעבר שאנחנו נושאים איתנו, אמונות שמעצבות אותנו ותפישות העולם שלנו בדר”כ יהיו שונות מאוד.
להבין את הצד השני (שוב- להבין, לא חייב להסכים) בדר”כ יעשה לנו כבר 70% מעבודת הסליחה.

לדוגמא: אם אני מרגישה שמישהו מבקר אותי כל הזמן וכועסת עליו על זה, יכול מאוד להיות שבתפישה שלו הוא עוזר לי ללמוד ולהתקדם ושזו הדרך שלו להביע דאגה והערכה.
בהשקפת עולמו, אם לא היה מאמין בי, הוא לא היה נותן לי ‘הצעות ייעול’ (אותן הצעות שאני תפשתי כביקורת).חשוב מאוד לא לשכוח לעשות את זה גם כלפי עצמנו-
אם אני כועסת על עצמי של גיל 22 לצורך העניין, חשוב להזכיר לעצמי מי הייתי בגיל 22.
לא הוגן לשפוט את ‘עצמי הצעירה’ בעיניים מנוסות של גיל 28.
חשוב להכניס את עצמכן גם לחוויה שלכן באותו רגע ולזכור שעשיתן את ה100% שהיה לכן באותו רגע וה100% של גיל מסויים הוא לא ה100% שלכן היום כי אנחנו תמיד בתהליך למידה.

3). לשחרר – הצעד הכי קשה והכי נחוץ.

לשחרר זה לא אומר לשכוח וזה לא אומר להצדיק את מי שאנחנו כועסות עליו, זה אומר שאנחנו משתחררות מתפקיד הקורבן.
להמשיך להחזיק בתפקיד הקורבן שנעלב ממה שזה עשה לו וזו עשתה לו, לא יקדם אותנו לשום מקום.
אני מאמינה שהכל לטובה ואם יש משהו שלמדתי זה שכשמשהו נראה לי כמו כאב גדול-
בעוד כמה חודשים אני כנראה אודה מאוד על הרגע הזה.
זו בדר”כ תהיה נקודת תפנית לתובנות חדשות, לחוויות חדשות ולאנשים חדשים.
אם אני אתבצר בעמדת הקורבן, אני כנראה לא אחווה את זה ולא אראה את כל הטוב שנכנס לי לחיים.
תשחררו את הכעס, תשחררו את עצמכן מהדמות הלא מועילה של הקורבן ותיפתחו לכל הטוב שסביבכן.

אחרי שהבנו את העקרונות לסליחה-

אם יש לכן את היכולת לדבר ולשתף את מי שפגע בכן וללבן את הדברים מולם, זה מעולה!
במקרים רבים לא נרצה לשתף או לפתוח את זה מטעמים כאלה ואחרים ולמקרים האלה- קבלו טכניקה קלה ופשוטה:

קחו דף ועט ותתחילו לכתוב למי שאתן כועסות עליו, גם אם זה על עצמכן.
אין נוסח ברור לאיך זה אמור להיראות וכן, זה בסדר אם זה מתחיל מאולץ.
העיקר שבמהלך הכתיבה תרגישו שאתן באמת מצליחות לסלוח לשחרר את זה הלאה מכן.
מזכירה לכן שזה יותר בשבילכן מאשר בשביל הפוגע.

יש מקרים שבאמת מאוד קשה לסלוח, שהם פחות שגרתיים ויותר טראומתיים (וכמובן שזה אינדיבידואלי מאוד)-
כבר שיתפתי פה את הסרטון של אווה מוזס-קור אבל חשוב לי שתראו שאפשר לסלוח גם על הדברים הכי קשים כי שוב, זו טובה ענקית שאנחנו עושות עבור עצמנו ושיפור איכות החיים שלנו.

אשמח שתשתפו אותי בשיטות נוספות שלכן לסלוח,
אם אתן הולכות לנסות את הטכניקה אשמח שתספרו לי בתגובות- איך הלך לכן? מרגישות שהצלחתן להשתחרר מהכעס?

♥

ירדן.